Backend:Hogegim
אריאל ורון מתחילים לעבוד. אנחנו מתחילים לדאוג.
חברים, אריאל ורון מתחילים במקום עבודה חדש, והחלטנו לחגוג איתם כל עוד יש להם אור בעיניים והם עוד מסוגלים לענות בוואטסאפ בלי לכתוב ״אני בין פגישות, אחזור אליך״ ולהיעלם כמו אבא של סימבה.
אריאל מתחילה ב־NVIDIA. מצד אחד, חלום. מצד שני, עם כל כוח המחשוב בעולם, היא עוד תגלה שצריך שבעה אנשים ושלוש פגישות כדי לקבל הרשאה לבקש הרשאה. ואז מישהו יגיד לה ״הכול אצלנו מתועד״ וישלח אותה למסמך בשם ״תהליך חדש סופי מעודכן 2 לא לעבוד על זה!!!״. לשאלות אפשר לפנות למי שכתב אותו, שעזב לפני שלוש שנים, מגדל אלפקות ולא עונה למספרים מישראל.
רון מתחיל בפאלו אלטו בתור ארכיטקט בכיר. בכיר, כן? הוא לא סתם יצייר ריבועים וחצים יהיו הרבה נפנופי ידיים ואנשים יצטרכו לחיות עם ההשלכות של ההחלטות שלו. ואז מישהו ייכנס לפגישה, יסתכל על מערכת שתוכננה לשרת מיליוני משתמשים וישאל: ״אבל למה צריך פה דאטהבייס? אי אפשר פשוט לשמור את זה במשתנה?״ ורון יצטרך לענות ברוגע, כי מסתבר שזה החלק של ה״בכיר״.
אז לפני שההתלהבות הופכת ל״אני רק רוצה לסיים את היום״ והארכיטקטורה הופכת לארכיאולוגיה של החלטות גרועות, אנחנו נפגשים לרכך להם את המכה. לתת חיבוק, לצחוק קצת ולהגיד ״יהיה מדהים״ בביטחון מוחלט של אנשים שלא יצטרכו להיות שם ביום ראשון.
לחגיגה יצטרפו גם הבוגרים הטריים של מחזור 3, שעכשיו יבינו למה אנחנו אומרים שהקהילה הזאת היא כת. חשבתם שסיימתם? תעודת סיום זו לא תעודת שחרור. מתחילים ב״באתי להעמיק את הידע שלי בבאקאנד״, ופתאום אתם חוגגים עבודה חדשה של אנשים שלא הכרתם לפני כמה חודשים ומעורבים רגשית בסידורי הלינה של מויש. אף אחד לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו זה קרה.
ואבא שמעון? אבא שמעון שמח בשביל כולם. באמת. הלב מתרחב, גאווה גדולה. תראו אותם, מתקדמים, מתפתחים, נכנסים למקומות חדשים שעדיין לא יודעים עם מי יש להם עסק. גם להם מגיע זמן להסתגל.
תבואו לחגוג איתנו. את קבוצת התמיכה נפתח אחרי האונבורדינג.